קבלת ערר חולה נפש על החלטת הארכת אשפוזו בכפייה ע"י הועדה הפסיכיאטרית שלא בסמכותה - ובטולה

1.         המערער יליד 1969, עלה לישראל בשנת 1991, רווק, תושב ______. הוא סובל ממחלת נפש - סכיזופרניה פראנואידית, ואושפז כמה וכמה פעמים בעבר, לשם טיפול במחלתו. הפעם הוא מאושפז החל מיום 7.11.12, והוועדה הפסיכיאטרית החליטה ביום 14.11.12 להאריך את האשפוז לתקופה נוספת של חודש אחד, עד ליום 14.12.12.

על כך מלין המערער, ועתירתו היא כי אביא את האשפוז לסיומו ואורה על שחרורו מבית החולים.

2.         בהוראת האשפוז מיום 7.11.12 מוסבר כי מדובר ב"חולה סכיזופרניה פרנוידלית מוכר מאשפוזים קודמים רובם בכפייה בשל מצבים פסיכוטיים פעילים מלווים באלימות. ... נעלם מדיור מוגן יותר משבוע ונמצא משוטט באזור המרכז. ... בבדיקה נראה לחוץ ומתוח, סף גירוי נמוך, אפקט חרד, חשדן, רגזני, כעסני, על סף התפרצות, נגטיביסטי, מגלה מחשבות שווא של יחס ורדיפה כלפי מערכת - טוען שרודפים אחריו כדי לפגוע בו וחודרים אליו. חסר תובנה למצבו. שיפוט ובוחן מציאות פגומים."

לאור זה, ולאחר שסבר כי המערער שרוי במצב פסיכוטי פעיל עם סיכון מידי לעצמו ולסביבה, החליט הפסיכיאטר המחוזי להוציא את ההוראה, ומכוחה, כפי שהוארכה, מאושפז המערער ומטופל בכפיה בבית החולים שער מנשה.

3.         הוראת האשפוז מוצאת על ידי הפסיכיאטר המחוזי לאחר בדיקה פסיכיאטרית ועיון בנתונים הרלבנטיים, שעל יסודם משתכנע הפסיכיאטר המחוזי כי מדובר בחולה נפש אשר כתוצאה ממחלתו נפגמו במידה ניכרת כושר שיפוטו ובקרת המציאות שלו, עד כי הדבר מביא לכך שהוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי, ומוצדק, לפיכך, לאשפזו בבית החולים בכפיה, לשם טיפול בו, וכדי להגן על שלום הציבור, ושלומו שלו, מפני הסכנה שבו. (ס' 6, 7, ו-9 לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן - החוק)).

            ההוראה מאפשרת אשפוז כפוי לתקופה של 7 ימים. לקראת תום תקופה זו, אין להמשיך באשפוז אלא אם כן השתכנעו הרופאים המטפלים בחולה כי אף במצבו המעודכן, לאחר הטיפול משך השבוע הראשון, לא חל בחולה שינוי כזה לטובה המצדיק את שחרורו מן האשפוז. מהו אותו שינוי לטובה שיצדיק את הפסקת האשפוז? זהו מצב שבו הפגימה, כעת, בשיפוט ובבקרת המציאות של החולה, פחותה מפגיעה ניכרת, כך שהסיכון הפיזי הנשקף כיום מן החולה קטן גם הוא, הכל תוך הערכה כי מצב זה יהא בר קיימא, לתקופת זמן סבירה, לאחר השחרור. 

4.         את ההוראה יכול הפסיכיאטר המחוזי להוציא על סמך הבדיקה האמורה ושאר הנתונים שבפניו, לאחר שהשתכנע כי התמלאו תנאי החוק בנידון זה. הדבר נתון לשיקולו ולהחלטתו כגורם בלעדי. אין צורך כי המנהל, הרופאים, או כל אדם או מוסד אחר, יבקש ממנו להוציא את ההוראה, לא בכתב, ולא בעל פה.

5.         לא כך באשר לתקופת אשפוז נוספת למשך שבוע נוסף: הארכת האשפוז למשך שבעה ימים נוספים טעונה "בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל", היינו מנהל רפואי של בית החולים, ובפועל מנהל המחלקה בה מאושפז החולה, בה מביא הרופא לעיונו של הפסיכיאטר המחוזי את הפרטים אודות מהלך האשפוז והטיפול בשבוע הראשון וכן עדכון על מצבו הנוכחי של החולה, ומבקש מן הפסיכיאטר המחוזי להאריך את ההוראה. על הפסיכיאטר המחוזי להשתכנע כי גם עכשיו האשפוז מוצדק שכן הפגימה בחולה עדיין ניכרת והחשש מן הסיכון שבו ממשי, ואם השתכנע כאמור, תוצא הארכת ההוראה.

            הפסיכיאטר המחוזי אינו מוסמך להוציא בתום השבוע הראשון הארכה של ההוראה, בלא שתונח בפניו הבקשה המנומקת האמורה.

            כמו כן, הפסיכיאטר המחוזי אינו מוסמך להאריך את האשפוז מעבר לתקופה זו של השבועיים הראשונים. לאחר מועד זה, הסמכות להאריך את האשפוז היא בידי הוועדה הפסיכיאטרית.

6.         לאחר שהטיפול במערער משך השבוע הראשון של אשפוזו בכפיה לא הביא להטבה במצבו עד כי לא תהא יותר התוויה להמשך האשפוז, פנה מנהל המחלקה בה הוא מאושפז אל הוועדה הפסיכיאטרית, וביקש כי היא תורה על הארכת האשפוז בכפיה, כפי סמכותה על פי הקבוע בסעיף 10(ג)(1) של החוק. פניה זו אל הוועדה חייבת להיעשות בכתב; עליה להיות מנומקת, ולשם המשך האשפוז נדרש כי האמור בה ישכנע את הוועדה, לאחר שתבדוק גם היא את החולה ותאסוף את שאר הנתונים הרלבנטיים לעניין, ותשמע את החולה (הזכאי להיות מיוצג בפני הוועדה על ידי הגורם המייצג - הלשכה לסיוע משפטי) ואת טענותיו, כי התנאים הקבועים בחוק לקיומו של אשפוז כפוי, התמלאו.

7.         בבקשתם אל הוועדה מיום 13.11.12 פירטו הרופאים המטפלים במערער את רקעו, עברו ומצבו. כתבו כי במחלקה הוא "מתוח ועצבני, שיתוף הפעולה (מצידו) מוגבל, (והוא) מסרב לקבל טיפול". כיום, מסבירים הרופאים "למרות הטיפול התרופתי עדיין (המערער) מתוח, אפקט רגזני, כעוס, עויין. מדבר בקול רם, צועק, חשיבה עם רפיון אסוציאטיבי ניכר. בתוכן מערכת מחשבות שווא פעילות של יחס ורדיפה וגדלות: 'אנשים ברמה גבוהה ביותר משגיחים עלי ורופים אחרי, והם גרמו לאשפוז שלי, אנשים ברמת ראש הממשלה'. ... שולל הזיות. שיפוט פגום. סף גירוי נמוך".

הרופאים העריכו כי המסוכנות שבמערער לאחרים היא ברמה גבוהה, וסיכמו: "לאור האמור ועקב כך שהחולה נמצא עדיין במצב פסיכוטי פעיל, ביקורת המציאות שלו לקויה, מהווה סכנה מיידית לזולת, אנו מבקשים להאריך הוראת אשפוז בחודש ימים נוספים".

8.         בבדיקה בפני הוועדה ביום 14.11.12 היה המערער "לא מסודר בהופעתו החיצונית. בולט בלט עין. לא משתף פעולה. מכחיש התנהגות לא הולמת, טוען שהפסקת הטיפול רק השפיעה עליו לטובה. במהלך הבדיקה התבררו סימנים פסיכוטיים פעילים בצורה של מחשבות דלוזיונאליות של רדיפה מאוד אקטואליות. אפקט מתוח במידה מסויימת. תחום קוגניטיבי פגום. תובנה למצבו הנפשי ולצורך הטיפול לא קיימים."

            הוועדה העריכה כי המסוכנות שבמערער לעצמו ולאחרים היא ברמה גבוהה; דחתה את טענות בא כוח המערער כי המערער יכול ליטול בעצמו את התרופות בביתו, ולכן מוצדק לשחררו ולאפשר "חזרתו לנהל חיים נורמטיביים כמו בעבר"; האריכה את האשפוז בחודש ימים, ונימקה: "(ה)טיפול (ה)אנטיפסיכוטי עדיין לא שיפר את מצבו של הנ"ל וסימנים פסיכוטיים נשארים ברמה פעילה מאוד. תובנה למצבו ולצורך המשך הטיפול כלל לא קיימת דבר שלא מאפשר לבחור מסגרת טיפול אחר מחוץ לבית החולים."

            על כך מלין המערער, באומרו: "המשך האשפוז מיותר, אני לא מסוכן לסביבה ולא לעצמי. אין (לי) מחשבות אויבות לפגוע בעצמי ואם צריך טיפול אני יכול לקחת בעצמי באופן מרפאתי."

9.         את עניינו של המערער יש לבדוק בשני מישורים: האחד נוגע להצדקה המהותית להמשיך באשפוז כפי שסברה הוועדה. השני עניינו תהליך קבלת ההחלטות לגבי המערער, בידי הגופים המתאימים (הפסיכיאטר והוועדה), על פי לוח הזמנים והגדרת סמכויותיהם שבחוק. שכן, כקבוע בחוק: "לא תישלל זכות מזכויותיו של חולה ולא תוגבל בדרך כלשהי, אלא על פי חוק" (סעיף 35(א) של החוק).

10.        באשר למישור המהותי:

כפי שהעריכה הוועדה, המערער שרוי עדיין במצב פסיכוטי והמסוכנות שבו גבוהה. לשם המשך האשפוז נדרש כי מחמת מחלתו עומדת עדיין בעינה הפגימה הניכרת בכושר שיפוטו של המערער ובבקרת המציאות שלו. החומר והנתונים שבפני מעידים כי הפגימה במערער מחמת מחלתו היא עדיין ניכרת שכן הסימנים הפסיכוטיים לא רק פעילים, אלא הם, כקביעת הוועדה, פעילים מאוד. קביעות אלה של הוועדה מצויות בלב ליבה של עבודת הוועדה, הן קביעות רפואיות ביסודן, ובהן אל לו לבית המשפט להתערב, אלא במקרים חריגים. רצוי היה, אמנם, כי הוועדה תקבע במפורש שהפגימה היא ניכרת, אך אף אם לא כך נעשה במקרה דנן, משהדבר משתקף ועולה מן החומר כולו, אני מחליט שלא להתערב בקביעת הוועדה בנידון זה.